מוזיקה, סמים ותיאטרון

דף הבית >> מוזיקה, סמים ותיאטרון
שחר נהרי הוא המפיק בפועל שלנו, בתיאטרון הסימטה. (סליחה ניר) ממש כך. גם שלנו וגם של התיאטרון. אבל בעיקר הוא ילד שחי את החלום שלו. להיות כוכב רוק. כסולן להקת התבלינים.
הוא עובד על זה כבר כמה שנים טובות. וגם אם רוק'נרול וישוב הדעת, לא תמיד הולכים ביחד, הוא מתעקש ולא מרפה. ונדמה שהוא גם מנצח, לפחות בינתיים, אותנו וגם את עצמו.
ומי שראה אותו בשלישי האחרון על במת תיאטרון תמונע, עם החברה' הנהדרים שלו בתבלינים _ אייל מזיג בבס, דור אלגזי בגיטרה וליאור לוי בתופים _ לא יכול היה לפספס את השינוי הגדול. סוף סוף, ביום הולדתו ה-37 שחר התבגר. וטוב מאוחר מאשר לעולם לא. האש המופלאה שבדמותו הבימתית רק מאירה את בגרותו הנפשית ואת ההתפתחות שהוא עבר עם השנים.
לתבלינים נחשפתי לפני שלוש שנים, כשהתחלתי לעבוד בסימטה. מאז ראיתי אותם בעשרות הופעות. מבארים חשוכים באשדוד מול מסטולים ועד הופעה מפוצצת בקהל מעריצות בבארבי תל אביב.
בראשית כל פברואר התבלינים מקיימים את הופעת יום ההולדת של שחר. מצד אחד, הוא מעדיף להדחיק את התאריך, שמחשב את קיצו לאחור, ולא להתמודד עם משא השנים. מצד שני, זו ההזדמנות שלו לחגוג עם כל מי שהוא מכיר (ויש לו תכונה להתחבב על אנשים בכל חור) וכל מי שאוהב אותו. מאמו האוהבת ועד אחרונת הגרופיות הצווחניות שלו.
הפעם חבריו להרכב הפתיעו אותו ב"סרט בר מצווה" מרגש ומצחיק עד דמעות, עם שפע תמונות בשלל צבעים מעברו. ולא תאמינו כמה צורות וצבעים השיער שלו ספג בכל שלבי התבגרותו. מה שמחזק את תחושתי ששחר, בניגוד לאמנים מעצבנים רבים, לא נשאר במקום. כל הזמן בתנועה. זז הלאה.
והכי מרתק היה לראות אותו על הבמה (תחת התאורה הצבעונית והחמה של מאיר עקריש, תאורן הבית שלנו). לא הילד של אתמול. קשוב לעצמו, ללהקה שאיתו ולקהל שסביבו. הוא אסוף יותר, נושם יותר, משלים עם מי שהוא. "זה שיר שנכתב על ילדותי העצובה. סליחה, אמא, אבל זה ככה". ומקבל את העולם בעיניים פקוחות ומבינות יותר. לא שופט, רק אוהב את מי שאיתו.
גם יש לו מזל, להיות עם חברים נפלאים על הבמה. גם נגנים בחסד, גם חברים אוהבים, שהולכים המון זמן ביחד, מאז ההתחלה באילת, שומרים אחד על השני, מקבלים ומכילים. כאשה, אני מוקסמת מהחברות האמיצה הזו, שקיבלה משנה תוקף עם הצטרפותו להופעה של רועי לביא, יוצר וסולן שותף בעבר, שהספיק לחזור בתשובה. הוא לא הפסיק לחבק אותם באהבה בקול המלטף שלו, והתמזג בחן ובהומור לתמונה ולהופעה הבימתית. ממש משפחה.
אני יכולה רק לאחל לשחר עוד שנים רבות של יצירה והתפתחות, ובעיקר בריאות פיזית ונפשית ושלווה פנימית. ושיחיה בשלום עם עצמו. ועזוב אותך מהזקנים בתיאטרון. מה הם מבינים. תישאר ילד לנצח. מתה עליך ככה.
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...
+ שלח משוב