כפיות או לא להיות

דף הבית >> כפיות או לא להיות
לאן נעלמות הכפיות או דיבוק צא!
 
יש לנו _ בעצם היו לנו _ כפיות.
כאלה ממתכת, שאמורות להאריך ימים, לא החד-פעמיות מפלסטיק, מועטות הערך. דרישת מינימום להרגשה ביתית במטבח התיאטרון שהוא גם חדר השחקנים. שאפשר יהיה להיעזר בהן בהכנת משקה חם. כפית קפה, שתיים סוכר, או להיפך.
רק מה? יש להן מנהג נפסד, לכפיות האלה, ששפת זרוען הדקה מקושטת בפיתוחים אמנותיים-עאלק. הן נעלמות בקצב מעורר דאגה. כמו מי גשם באדמת מדבר.
כשהן חדשות הן באות בשישיות. ככה זה באריזה. אבל שלנו רק הולכות.
עושות סיבוב בכוס, מושלכות לכיור במקרה הטוב. במקרה הרע נזרקות לפח, שהוא ממש על יד. אומרות שלום, הולכות להביא.
לפעמים, אם יש לכפית מזל, היא יוצאת להופעה בחדר ההנהלה. בתוך כוס מהבילה. נשכחת האהבלה על אחד השולחנות גם יממה או יותר. תופשת פוזה בתוך יציקה של תמיסת קפה מתייבשת. אבל בסופו של מסע חוזרת הביתה.
אולם כשאין לה מזל, היא ואחיותיה לבחישה לא מצליחות לעבור בשלום את הלילה שבין הצגה לבוקר של יום עבודה.
במיוחד מועד לפורענות הלילה שאחרי הצגות של הדיבוק בין שני עולמות. כבמעשה כשפים מספרן קטן אחרי המפגש עם מעשיית הכישוף של אנסקי.
השחקנים והמפעילים בסדר. זה רק הדיבוק שאחראי לכך שאתמול היו שלוש, היום רק שתיים. ומחרתיים? גם זה לא.
ולנו נשאר רק לתהות _ מה עושות הכפיות בלילות? ויותר מזה, לאן הן נעלמות?
 
+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
+ שלח משוב