טלפון להזמנות:
03-6812126
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הטור האישי של עירית פרנק
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 




~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מנוי המקנה כניסה לארבע הצגות
ב-220 ש"ח בלבד
------------
להזמנות:
03-6812126
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
טלפון להזמנות
03-6036381
להזמנות מקוונות באמצעות
אתר BRAVO 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


לקנית כרטיסים לחץ כאן

https://www.run-art.co.il/

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
המכירה באתרים הנ"ל
מסתיימת שעה לפני מועד ההצגה 
לאחר מכן יש להתקשר לטלפון של התיאטרון: 
03-6812126
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שתף אותנו
FacebookTwitter

תגובות

ציון? ברוך שעשני אשה

ציון? ברוך שעשני אשה
 
רשמים מפסטיבל נשים 2014 באילת
 
 
כאמא לשלושה ילדים עם שתי קריירות במשרה מלאה, מעולם לא מנעתי מעצמי הנאות בחיים.
משום כך, כשהגיע טלפון (צפוי ומתלהב!) מחברה, שגם היא אמא ונשואה לקריירה, נסחפתי בהתלהבותה. אמנם לא שמעתי קודם לכן על פסטיבל הנשים באילת, למרות שהוא נערך שם כבר אחת עשרה שנים, אבל לזרום עם חברות טובות זה כלל חשוב בחיים שלי.
 
ובכל זאת הקשיתי: מי בתוכנית?
ישראל קטורזה! אין בעיה.
פאר טסי! מי זה?
צופית גרנט! אני מתה עליה!
מירי מסיקה! פחות מדברת אליי. משעממת אותי. אני צריכה מישהו שיקפיץ אותי ברחבה.
מי עוד, אני שואלת.
שלישיית מה קשור! הופה! אני מתחילה להבין שאני אורזת ויורדת דרומה. שהרי ציון ברוך ואני דומים במראה. שתינו נמוכות, שתינו קופצניות ולשתינו גם פס בלונד מדובר (בינינו? עשיתי אותו בגללו).
ליאור נרקיס! טוב, חוץ מהלהיט "שגעת", אין לי מושג מה יש לו עוד בתפריט.
רועי סנדלר! מי זה?
נדב אבוקסיס? הו, גם הוא חמוד.
ויש גם משהו לקינוח, שוקולד אחרי האנטריקוט. מי, אני שואלת כאהבלה שאין לה מושג.
אייל גולן! וואו! סוף-סוף זמר שאני מכירה ואחד שיודע לעשות שמח.
 
לפני שנתקדם הלאה, חשוב לי לציין ולהדגיש שכל השיחה הזאת התקיימה _ באמת ובתמים, נשבעת לכם! _ הרבה לפני התפוצצות הפרשה המדוברת.
צירפנו לנסיעה המתארגנת חברה נוספת, צלע שלישית, ביחד אנחנו שלישיה מימי הגן. קרייריסטית גם היא, מיותר לציין. סגרנו טיסות וחיכינו בכיליון עיניים ליום המיוחל של השקט, הרוגע והבזבוזים, לצד הבטן-גב בים ובבריכה בשעות היום, וההופעות לאחר שקיעת החמה.
 
אני לא צדקנית ומתחסדת. לא התלהבתי לקרוא את הדברים המיוחסים לאייל גולן. אבל מרגע שלמשטרה לא היה דבר נגדו, הוא חזר להיות המלך בשבילי. והייתי בין אלפיים הנשים שהעדיפו לחגוג וליהנות, לא למחות. ביציאה מההופעה הופגזנו בפלאשים של עשרות צלמים. מצאתי את עצמי מוקפת בעשרות בנות ללא יכולת לזוז או לברוח. לרגע חשתי כמו סלב במצוקה. הצלמים עטו עלינו ואפילו ראיתי את עצמי על המסך אצל גיא פינס.
בהרצאה של צופית בכינו וגם התעלפנו מצחוק. מה קשור גרמו לי שוב לצחוק בטירוף. וגם נדב אבוקסיס לא אכזב בכלל.
ויש לי, כמו שנהוג בדברי סיכום, גם רשימת תודות. קודם כל לחברותיי הנפלאות נגבה ואורית, שיודעות ליהנות אתי בכל פעם מחדש. ואחר כך לשרית פרנקו, אשה גדולה, לבעלה חיים ולבנים שלה, רועי ולירון, שמחזיקים ביחד את המותג "שרית הפקות". רק בזכות עבודתם המסורה אני סופרת את הימים לפסטיבל נשים 2015.
 
רק נותרה לי בעיה קטנה אחת. להחליף את התמונה של ציון ברוך בתעודת הזהות שלי. היו צריכים להביא מנהל של מנהל של מנהל, כדי לאפשר את עלייתי לטיסה בשדה התעופה. טוב, בכל זאת אני כבר לא בת שש עשרה. אבל אני יודעת משהו על העולם הזה...
לעמוד הפוסט תאריך: 16/02/2014 14:23:00 תגובות:
תגובות

מוזיקה, סמים ותיאטרון

שחר נהרי הוא המפיק בפועל שלנו, בתיאטרון הסימטה. (סליחה ניר) ממש כך. גם שלנו וגם של התיאטרון. אבל בעיקר הוא ילד שחי את החלום שלו. להיות כוכב רוק. כסולן להקת התבלינים.
הוא עובד על זה כבר כמה שנים טובות. וגם אם רוק'נרול וישוב הדעת, לא תמיד הולכים ביחד, הוא מתעקש ולא מרפה. ונדמה שהוא גם מנצח, לפחות בינתיים, אותנו וגם את עצמו.
ומי שראה אותו בשלישי האחרון על במת תיאטרון תמונע, עם החברה' הנהדרים שלו בתבלינים _ אייל מזיג בבס, דור אלגזי בגיטרה וליאור לוי בתופים _ לא יכול היה לפספס את השינוי הגדול. סוף סוף, ביום הולדתו ה-37 שחר התבגר. וטוב מאוחר מאשר לעולם לא. האש המופלאה שבדמותו הבימתית רק מאירה את בגרותו הנפשית ואת ההתפתחות שהוא עבר עם השנים.
לתבלינים נחשפתי לפני שלוש שנים, כשהתחלתי לעבוד בסימטה. מאז ראיתי אותם בעשרות הופעות. מבארים חשוכים באשדוד מול מסטולים ועד הופעה מפוצצת בקהל מעריצות בבארבי תל אביב.
בראשית כל פברואר התבלינים מקיימים את הופעת יום ההולדת של שחר. מצד אחד, הוא מעדיף להדחיק את התאריך, שמחשב את קיצו לאחור, ולא להתמודד עם משא השנים. מצד שני, זו ההזדמנות שלו לחגוג עם כל מי שהוא מכיר (ויש לו תכונה להתחבב על אנשים בכל חור) וכל מי שאוהב אותו. מאמו האוהבת ועד אחרונת הגרופיות הצווחניות שלו.
הפעם חבריו להרכב הפתיעו אותו ב"סרט בר מצווה" מרגש ומצחיק עד דמעות, עם שפע תמונות בשלל צבעים מעברו. ולא תאמינו כמה צורות וצבעים השיער שלו ספג בכל שלבי התבגרותו. מה שמחזק את תחושתי ששחר, בניגוד לאמנים מעצבנים רבים, לא נשאר במקום. כל הזמן בתנועה. זז הלאה.
והכי מרתק היה לראות אותו על הבמה (תחת התאורה הצבעונית והחמה של מאיר עקריש, תאורן הבית שלנו). לא הילד של אתמול. קשוב לעצמו, ללהקה שאיתו ולקהל שסביבו. הוא אסוף יותר, נושם יותר, משלים עם מי שהוא. "זה שיר שנכתב על ילדותי העצובה. סליחה, אמא, אבל זה ככה". ומקבל את העולם בעיניים פקוחות ומבינות יותר. לא שופט, רק אוהב את מי שאיתו.
גם יש לו מזל, להיות עם חברים נפלאים על הבמה. גם נגנים בחסד, גם חברים אוהבים, שהולכים המון זמן ביחד, מאז ההתחלה באילת, שומרים אחד על השני, מקבלים ומכילים. כאשה, אני מוקסמת מהחברות האמיצה הזו, שקיבלה משנה תוקף עם הצטרפותו להופעה של רועי לביא, יוצר וסולן שותף בעבר, שהספיק לחזור בתשובה. הוא לא הפסיק לחבק אותם באהבה בקול המלטף שלו, והתמזג בחן ובהומור לתמונה ולהופעה הבימתית. ממש משפחה.
אני יכולה רק לאחל לשחר עוד שנים רבות של יצירה והתפתחות, ובעיקר בריאות פיזית ונפשית ושלווה פנימית. ושיחיה בשלום עם עצמו. ועזוב אותך מהזקנים בתיאטרון. מה הם מבינים. תישאר ילד לנצח. מתה עליך ככה.
לעמוד הפוסט תאריך: 06/02/2014 21:04:00 תגובות:
תגובות

קלאסיקה

לעמוד הפוסט תאריך: 30/01/2014 14:08:00 תגובות:
תגובות

החדש של שלומי גולדנברג

קחו פסק זמן, ליצירתו החדשה של שלומי
MANTRA
לעמוד הפוסט תאריך: 30/01/2014 13:55:00 תגובות:
תגובות

שושנים אבודות

הסימטה הקטנה שלנו יודעת הרבה מעמדים מרגשים.
אין יום, גם בחורף הכי קר, שזוגות טריים, רגע לפני כניסתם למוסד, לא עוברים אצלנו לצילומים למזכרת מיום חירותם האחרון. עושים פוזות מחויכות וחסרות דאגה, תחת הקשתות העתיקות שברחובנו הצר, מול צמד צלמים והוראות בימוי תמוהות עד אקרובטיות, כל הדרך עד לאלבום הניצחון.
למה אצלנו? כנראה בתקווה שיהיה להם מזל דגים ולא מזל מחבת. בדרך כלל הם רבים מול מעטים. הפמליה של בני הזוג גדולה יותר מצוות הצילום. השושבינות המקושטות של הכלה, החברים הטווסים של החתן. חוסמים את הסמטה, כמעט כמו בערב, הקהל בכניסה להצגה מצליחה.
השבוע קלטה מצלמת "האח הגדול" שלנו תמונה שונה. צבא של צלמים, טכנאים ומפיקים, מנציח זוג לא שגרתי, לא חגיגי, וגם קטן מהרגיל. ממש אקסטרא סמול. רוז פוסטאנס, האשה עם הקול הכי מרגש ששמעתי בטלוויזיה לאחרונה, אוחזת בידו של גבר צהוב שיער (לא תשכנעו אותי שהוא אשה...), מתמסרת למי שהתגלה כצוות של "אקס פקטור", בצילומים לדוקו על עיכול הזכיה והחיים החדשים כסלב ציוני.
בשני צעדים עשיתי את מה שלוקח לי עשרים ביום רגיל, ויצאתי לסימטה לחבק, לנשק ולהצטלם. כמה שהיא קטנה בטלוויזיה, במציאות היא אפילו יותר נמוכה ממני. גם יותר נרגשת ממני, הלומה והרוסה מתשומת הלב, מתקשה להתרגל לחום והאהבה שלנו. מה שבפרק הראשון שלה במחיצתנו,  לא חוותה מספיק.
גם פתחיה שלנו הצטרפה, לחיבוק דביק של "חבּיבְּתי, אנא בּאחיבּק", שהסתיים _ בניגוד אליי, שנשארתי רק עם תמונה למזכרת _ בהצעה לקריירה חדשה. או מה שאומרת החתימה שלה על מסמך הסכמה להשתמש בדמותה בסרט התעודה שיוקרן בימים הקרובים.
זוהי יפו ילדה, זוהי יפו, אבל עם "אקס פקטור" השמיים הם הגבול. ראו את רוז.
שירלי
לעמוד הפוסט תאריך: 23/01/2014 14:40:00 תגובות:
תגובות

כפיות או לא להיות

לאן נעלמות הכפיות או דיבוק צא!
 
יש לנו _ בעצם היו לנו _ כפיות.
כאלה ממתכת, שאמורות להאריך ימים, לא החד-פעמיות מפלסטיק, מועטות הערך. דרישת מינימום להרגשה ביתית במטבח התיאטרון שהוא גם חדר השחקנים. שאפשר יהיה להיעזר בהן בהכנת משקה חם. כפית קפה, שתיים סוכר, או להיפך.
רק מה? יש להן מנהג נפסד, לכפיות האלה, ששפת זרוען הדקה מקושטת בפיתוחים אמנותיים-עאלק. הן נעלמות בקצב מעורר דאגה. כמו מי גשם באדמת מדבר.
כשהן חדשות הן באות בשישיות. ככה זה באריזה. אבל שלנו רק הולכות.
עושות סיבוב בכוס, מושלכות לכיור במקרה הטוב. במקרה הרע נזרקות לפח, שהוא ממש על יד. אומרות שלום, הולכות להביא.
לפעמים, אם יש לכפית מזל, היא יוצאת להופעה בחדר ההנהלה. בתוך כוס מהבילה. נשכחת האהבלה על אחד השולחנות גם יממה או יותר. תופשת פוזה בתוך יציקה של תמיסת קפה מתייבשת. אבל בסופו של מסע חוזרת הביתה.
אולם כשאין לה מזל, היא ואחיותיה לבחישה לא מצליחות לעבור בשלום את הלילה שבין הצגה לבוקר של יום עבודה.
במיוחד מועד לפורענות הלילה שאחרי הצגות של הדיבוק בין שני עולמות. כבמעשה כשפים מספרן קטן אחרי המפגש עם מעשיית הכישוף של אנסקי.
השחקנים והמפעילים בסדר. זה רק הדיבוק שאחראי לכך שאתמול היו שלוש, היום רק שתיים. ומחרתיים? גם זה לא.
ולנו נשאר רק לתהות _ מה עושות הכפיות בלילות? ויותר מזה, לאן הן נעלמות?
לעמוד הפוסט תאריך: 22/01/2014 13:25:00 תגובות:
תגובות

מצמרר ואפקטיבי

לעמוד הפוסט תאריך: 08/01/2014 17:19:00 תגובות:
תגובות

צו קריאה....

לשוחרי הספרות  בינינו- צו קריאה!
לעמוד הפוסט תאריך: 08/01/2014 11:21:00 תגובות:
תגובות

בלוג הסימטה

אצלנו זה קורה שלושים-ארבעים פעם ביום, ואף אחד לא טורח לצלם את זה...
עאלק!
לעמוד הפוסט תאריך: 01/01/2014 15:52:00 תגובות:

siyur-sipur